<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שני שער שלישי</h1>
<h2>דף ז.</h2>
עוד כתב בהא דאמרינן באלו טרפות בעגל שנולד מן הטרפה דר' אליעזר אסר ור' יהושע שרי וכו'. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל דבריו בארוכה מפני שראיתי בכללן ופרטן שבושין הרבה. ופתח דבריו כתב שאין דברי המחבר נכונין משום דקשיא עליה הא דאמרינן בתמורה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר עובר לאו ירך אמו הוא, ובזה נשתבש הרבה, דההיא מימרא דר' יוחנן היא ואותבינן עליה התם ואתותב, דגרסינן התם ריש פרק כיצד מערימין אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו וכמפריש שתי חטאות לאחריות דמי דבאיזו שירצה יתכפר, ואותביניה מדתניא האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, אם אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו הוא הא מני רבי היא דתניא המשחרר חצי עבדו ר' אומר יצא לחירות וגיטו וידו באין כאחד, אלא אי אמרת אם שיירו איהו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא אמאי זכתה לו מי זכי (ליה) [לה] גט והתניא נראין (דברי ר') [הדברים] שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמיא, תיובתא דר' יוחנן תיובתא. ע"כ. נמצא שאין מכאן קושיא לדברי המחבר אדרבה הויא סיעתיה עד שהוצרך רת"ם ז"ל להפך אחר תירוצא והוצרך למחוק גרסת הספרים כמו שאכתוב לפנינו. וקשה מזו שכתב דההיא דגיטין דינא הוא לענין גט משום דעוברה כגופה, וזה מן התמה איך נתן רשותו לקולמוסו לכתוב כל מה שירצה בלא השגחה, דאדרבה מההיא דגיטין אותבוניה לר' יוחנן ואיתותב, והוא אומר לנו דההיא דינא הוא שיהא כגופה, יש שבוש גדול מזה ועוד דההיא דסנהדרין וערכין הוצרך רת"ם ז"ל לפרשן ולתרצן מתוך פלפוליו בטעמים נאותים יותר מן הטעמים הבטלים שכתב הוא, והוא שהוא אומר דההיא דסנהדרין דאמרינן ולד נוגחת אסור משום דכי נגמר דינה על הכל נגמר דינן ואין להשהותן בשבילו כיון שחיותו תלוי בה ונגמר הדין עליה. ע"כ לשונו. ובזה יש כמה בלבולים, חדא (דמאי) [דאי] טעמא משום דלא משהינן ליה א"כ לא נגמר הדין על הולד אלא דלא משהינן לה מחמתיה אם כן אלו נולד קודם שנגמר דינה לא משהינן ליה ולא אסרינן ליה, ואפילו נולד לאחר שנגמר דינה לא דהא יצא קודם סקילת הפרה, ואלו התם בפרק הנשרפין אמרינן תניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה ולדה מותר, ואקשינן ואע"ג דכי נגחה הוה מעברא והאמר רבא ולד נוגחת אסור דהיא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור דהיא וולדה נרבעו, אלמא הא דרבא דולד הנוגחת אסור לאו משום שיהוי הוא אלא משום דינא וכאלו ולד עצמו נגח דבתר אימיה שדינן ליה, כדאסיק רבינא נמי התם פירוקא דההיא ברייתא דלא תקשי (דרבה) [דרבא] דה"ק אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא והיינו דקאמר ולד נוגחת אסור היא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו, אלמא מדינא אסרינן ליה משום (דבולד) [דהולד] גופיה נגח ונרבע ולא משום שהויי. אבל רת"ם ז"ל כתב טעמים יותר נכונים שכך כתב בולד נוגחת דהיא וולדה נגחו וכובד הולד סייע בנגיחה ובולד נרבעת כתב שהתורה אמרה שבהמה שנהנית מן העבירה תהרג והיא וולדה נהנו מן העבירה ולפיכך אמרו היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו, ואלו טעמים יותר קרובים אעפ"י שטעמים אלו לא נראו בעיני המחבר לסמוך עליהן כמו שנכתוב בסוף דברינו. גם מה שכתב דההיא דבבא קמא לענין לאשתלומי מינה כיון דהוא חי ממנה דינה הוא דלהוי כגופה לאשתלומי מינה. ע"כ. וטעם זה אין לו טעם ולא ריח כיון דגופא אחרינא נינהו ולאו בתר אמיה שדינן ליה אע"ג דחיי מינה אמאי משתלם מניה. עוד כתב לענין טבילה במעוברת שנתגיירה בדין הוא שיהא כגופה וזה עיקר. ובזה עוקר כל התחומין כאלו לא נתן לב לדעת מקומה איה, דהתם בפרק הערל אמרינן דכגופה אחרינא הוא דבתר אבוה שדינן ליה ואפילו [הכי] עלתה לו טבילה וטעמא דהאם לא הויא חציצה ואע"ג דרובו ומקפיד עליו חוצץ הכא אינו חוצץ דהיינו רביתיה. אלא שאני רואה כי בחלום ידבר בזה. ועתה אשוב לכוונת המחבר שהניח דברי רת"ם ז"ל ותפס לו דרך אחרת. חדא מההיא דתמורה דאמרינן לאוקומיה התם (כר') [דר'] יוחנן בתיובתא, והוצרך רת"ם ז"ל למחוק גרסת הספרים ואמרינן דלא מסקינן למסקנא תיובתא אלא הכי גרסינן תיובתא דר' יוחנן תנאי היא, ובכל הספרים מסקי בה תיובתא דר' יוחנן תיובתא, ואע"ג דאיכא התם תנאי כיון דבגמרא קיימא בתיובתא בעלי הגמרא בקיאי טפי ואית להו טעמא דלא קאי כתנאי. וכן כתבו מקצת הראשונים, ויש להם כיוצא בזה בגמרא. ועוד דההיא דרבא (דגופה) [דגובה] מולדה דבבא קמא לא אתיא שפיר כטעמא דרת"ם ז"ל, ואי משום דכובדו של ולד מסייע בנגיחה (ובנגיעה) לא עדיף משני שוורים תמים שהזיקו כל אחד ואחד משלם מגופו לפי חלקו, ועוד דאי משום כובדו ולד מיהא הוא עצמו לא נגח אלא הוה ליה כשליף שעליה, ואי הוה ולד מורכב על כתפה ונגחה מי משתלם מן הולד. ועוד דמאי דקאמרינן היא וולדה נרבעו, דודאי הולד ממש לא נרבע דכיון דחשבינן ליה כגופא אחרינא הוא גופיה ודאי לא נרבע, ואפילו נהנה לא נהנה דרך רחם אלא דרך אברים ודרך אברים אינו נדון כנרבע. ועוד דהא בפרק הנשרפין אסיק רבינא גבי פרה שנגחה (משנגמר) [עד שלא נגמר] דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא. ועוד דבההיא דערכין דתנן האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אקשינן בגמ' פשיטא גופא חדא הוא, ומדקאמר האי גופא הוא אלמא עובר ירך אמו הוא אלא דאצטריך מתניתין לאשמועינן משום דלא תימא דולד שבאשה ממונא דבעל הוא כדאמרינן התם מפסוק כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים מהו דתימא [לא] נפסדיה מבעל קמ"ל וכדאיתא התם. והיינו נמי דקתני בסופה ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ואמרינן עלה בגמ' מאי טעמא כיון דעקר גופא אחרינא הוא, אלמא לאו משום שהויי הוא דאי משום שהויי מה לי עקר מה לי לא עקר אלא דכל שלא עקר הוה ליה כחד גופא ומשעקר הוה ליה כגופא אחרינא. ותדע לך עוד דבההיא דתמורה דאותבינן עליה דר' יוחנן מברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו אתקיף רבא ואמר (אמאי) [ממאי] דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא טעמא דר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, דאלמא רבא סבר דירך אמו הוא וכאידך דידיה דאמר בבבא קמא גובה מולדה וכההיא (דאמרינן) [דאמר] בסנהדרין פרק הנשרפין ולד נוגחת אסור. והא דאמרינן בפרק הערל אתא רב דימי א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי בתר אמיה שדינן ליה, ואקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות אלא אי אמרת עובר ירך אמו הוא הוה ליה ולד חטאת וולד חטאת למיתה אזיל, ופרקינן דבהדיא אמר ר' יוחנן דשאני הכא גבי יוחסין דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה, והדר אקשינן ואלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואי ס"ד בתר אבוה שדינן ליה להוי חציצה, דאלמא מפשטא דהאי מלתא משמע מדאקשינן מדר' יוחנן לרבא דהא דר' יוחנן הלכה היא ורבא נמי אית ליה כותיה מדמקשינן מניה עליה, לא היא, דהתם עיקרא דמלתא אתינן לאקשויי מדר' יוחנן לר' יוחנן והדר אתיא למימר אם הא דרבא פליגא אדר' יוחנן או לא ואסיקנא דלא, דאפילו לר' יוחנן דשדיא ליה בתר אבוה וכתרי גופי נינהו מ"מ טבילה סלקא ליה ולא הויא אם חציצה לולד דשאני התם דהיינו רביתיה וכדאיתא התם.
<h2>דף מא.</h2>
עוד שם בענין נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכו'. אמר הכותב הרחיב פה האריך לשון במה שאין לו שחר. ותחלה אומר שהוא כבר ראה רש"י ז"ל שהביא ראיה מההיא דרב ושמואל דהלכתא כלישנא קמא דרב יהודה מדשלחו מתם הלכה כרב, הנה לפי דברי רבינו ז"ל ההיא פלוגתא בהא דרב יהודה שייכא. ועתה אחזור למה שאמר דשמואל שהתיר בשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים תלי טעמיה באין שחיטה עושה ניפול, ואעפ"י שנשבר במקום שהוא עושה אותה טרפה אם נחתך לגמרי, ודבר זה אילו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה דנשוייה לשמואל טועה בדבר זה, דאטו כל שאין שחיטה עושה ניפול שרי שמואל, א"כ בא ונאמר דלטעמיה אפילו נשבר העצם במקום צומת הגידין ונחתכו גידין נמי לימא שאף הבהמה והאבר מותרין דהא אין שחיטה עושה ניפול אף בזה, דמה הפרש בין זה לזה, שהרי נחתכו רגליה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר לכולי עלמא עושה טרפה בניטל צומת הגידין, ואם איתא דבנשבר למעלה מאותה רכובה קא שרי שמואל משום דאין שחיטה עושה ניפול אף בניטל צומת הגידין כן. ורעה מזו שנעשה אף רבותינו שבארץ ישראל טועים כמוהו בזה דשלחו מתם הלכה כשמואל. ועוד אם דברי שמואל תליין באין שחיטה עושה ניפול אם כן מאי קא מקשה ליה רב נחמן יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, דהאי אינו כמוטל באשפה אלא כמחובר יפה עדיין במקומו דמדאורייתא מישרא שרי, ואילו טעמיה דרב נחמן (בקושיית) [בקושייתו] דכל שהוא במקום טרפות הרי הוא כניטל ומוטל באשפה, מאי קא מקשה מהאי סברא לשמואל דבהאי גופיה הוא דפליג שמואל למימר דאינו כמוטל באשפה. ועוד אם זאת היא קושיית רב נחמן ולומר שכל שאין רוב בשר קיים הרי הוא כמוטל באשפה לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר ולשמואל כיון דנשבר במקום שעושה אותה טרפה מה בינו לניטל ומוטל באשפה. עוד ראיתי שערוריה בדבריו שכתב זה לשונו ולשמואל כיון דמכשרינן לבהמה הוא הדין לאבר עצמו מדאורייתא ולא מיתסר אלא מדרבנן דמדינא אין שחיטה עושה ניפול, ובאמת בזה יש חסרון טעם כי מתחלה תלה טעמו של שמואל בהיתר האבר שאינו כנפול ועכשו תולה היתר האבר בהיתר הבהמה. ועוד כי באבר עצמו לא נחלקו רב ושמואל אלא כל שאסר רב אסר שמואל וכל שהתיר שמואל התיר רב ואין כאן אלא בלבול המוח. ובאמת הוא שתלה דברי שמואל בשחיטה אינה עושה ניפול, טעה במה שראה שהביאו באותה שמועה ענין שחיטה עושה ניפול ואין עושה ניפול ודרש סמוכין, ולא הביאוה שם אלא מפני ששלחו משם הלכתא כוותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא, ולא אמרו טעמו של רב בשחיטה עושה ניפול. ותדע דהא קיימא לן כרב באבר עצמו אסור וקיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול. גם מה שהקשה לדברי המחבר וכתב אם כדברי המחבר ההיא קושיא דמקשה רב נחמן לשמואל אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת, כבר הקשו אותה לרב בתמה יותר מזה דמקשינן ומי איכא מידי דאילו פסיק ליה מתתאי מתה וכי פסיק מעלאי חיה, ופריק לה רב אשי שפיר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזו, ואלו הכא לפי דבריו העלו אותה בקושיא, ואולי שכחו דרב אשי. ע"כ. ואני אומר כי מדבריו אלה ניכר שאם למד שכח, שאלו היה בדבריו ממש לא היה אומר ששכח רב נחמן דברי רב אשי הבא אחריו כמה, ועוד כל מי שהיו בדור אחד יודעין אלו כל מה שאמרו זולתו, וכמה קושיות ותיובתות בגמרא שלכולן עולה תירוץ אחד והביאו מהם בגמרא פעמים שלשה פעמים ארבעה זו אחר זו וכולן עולין לקושיא אחת וכולן עולין בתירוץ אחד, וזה פשוט למתחילין בפ' אין עומדין. ועוד זו בעצמה נקשה אותה לרב הושעיא דהקשה אותה קושיא לעיל מי איכא מידי דאלו מתתאי פסיק ליה מתה, וכי שכח מאי דקאמר רב גופיה דהא רב גופיה אמרה להאי פירוקא דרב אשי כדאמרינן באלו טרפות (נ"ז, א') בשמעתא דשמוטת ירך בהדיא אמר רב שמוטה כשרה חתוכה טרפה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, וכמה בגמרא כיוצא בה. ואין קושייתו אלא קושיות של תינוקות. ועוד תדע שאפילו אמרה רב נחמן גופיה לההיא דרב אשי אפילו [הכי] אית ליה לאקשויי להא דאבר שממנו חיה מוטל באשפה, שזו לא מחמת שבירת העצם גופו של מעלה קא מקשינן אלא מחמת הצומת שמוטל עמו באשפה, כלומר תיפוק לי מיהא משום שהאבר שממנו חיה ניטל ומוטל באשפה, ואפירוקיה דרב אשי הוה להו לאקשויי הכי ותיפוק לי משום דצומת הגידין שממנה חיה מוטלת באשפה. ואני תמה איך לא הקשו כי הא קושיא דרב נחמן לעולא ולר' הושעיא ולרב פפא דהא כל שנתחתכה ארכובה שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש על כרחנו ניטל צומת הגידין ותנן וכן שניטל צומת הגידין טרפה, וניטל אמרו ולא נחתך אמרו, ונראה לי שזו היא תשובתו של רב נחמן. וכן נראה ודאי דעתו של רב מדאמרינן בפ' אלו טריפות (נ"ז, ב') אמר רבי אבא אשכחתיה לרבי ירמיה בר אבא דיתיב ובדיק בצומת הגידין ואקשאי ליה ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, כלומר ואילו היה איסור צומת הגידין נוהג בעוף כמו בבהמה היאך אפשר להתיר בו שמוטת הירך והלא בשמוטת הירך נטל צומת הגידין, ואסיקו דשאני ליה לרב בין שמוטה לחתוכה דשמוטה אינו כנטולה וחתוכה ועדיין צומת הגידין קיים, אבל בחתוכה שניטל לגמרי טרפה. ועוד נראה לי להביא מההיא דפ' אלו טרפות ראיה לפירוש המחבר (דרב) [דלרב] כל שנחתך למעלה מצומת הגידין טרפה דתיפוק לי מיהא משום נטילת הגידין, ומיהו לעולא ורבי הושעיא דשרו בנחתכו רגליה למטה מארכובה שבגמל ניכר אפשר דאינהו סבירא להו דניטל צומת הגידין דרך חתיכה קאמר ואנחתכו רגליה קאי כלומר וכן שניטל צומת הגידין. גם מה שהקשה היאך אפשר דלישנא קמא דרב יהודה קאי לעיל בקושיא והכא אסקוה בהלכתא, כל שכן דהוו דברי הבאי, דהא אפילו במאי דקאי בחד דוכתא בתיובתא מסקינן בהלכתא בכמה דוכתי בגמ', וכ"ש במאי דקאי בקושיא, וכל שכן דלעיל אפילו בקשיא לא אסקוה אלא דרב יהודה לא אשכח בה פירוקא רויחא למאי דתניא למעלה מן הארכובה דמשמע ליה למעלה ממש, ואילו דרב פפא דאוקמא בלמעלה דארכובה דעולא פריש למטה למטה מן הארכובה וצומת הגידין ולמעלה למעלה מן הארכובה וצומת הגידין, אלמא לדידיה לאו למטה ולמעלה ממש קתני. והאי גברא דחאיך על המחבר וכתב דדברי חוכא נינהו הוה ליה למידע דלא חזי לאחוכי עליה דאכתי פש ליה פלגא (דאתתא) [דחייתא]. ושאר מה שכתב כאן אין ראוי לאבד הדיו על תשובתו. ובתוס' ג"כ פירשו משם רבם מחלוקת רב ושמואל בלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש, וזה לשון התוס' נראה לרבינו דהכא ברכובה הנמכרת עם הראש מיירי דאי ברכובה שכנגדה בגמל ניכר בהא לא הוה שרי שמואל בהמה עצמה כיון שאין רוב בשר קיים. והך שמעתא דרב סבר לה כשמעתא קמייתא דרב דלעיל. עכ"ל.
